"הבת של השכן" הינו מושג שניתן לשייך אותו לעולמות רבים. על פי רוב מדובר בבת היפה של השכן, אשר הינה בעלת פוטנציאל להגיע לגדולות במישורים רבים…אבל היא עדיין צעירה ובכל זאת הבת הבלתי מושגת של השכן. מהיותה כזו היא תמיד מושכת תשומת לב, כולם רוצים אבל אף אחד לא מעיז.
אני אישית נמשך לכדורגל הים תיכוני, לכדורגל של השכונה שלנו, של הים האיגאי – ותסלחו לי על חוסר הפוליטקלי קורקט. טורקיה, יוון והבת של השכן – קפריסין.
רינת, חברת ארגון היציע דירבנה אותי לפני המשחק מול השוויצרים. אל תהיה ציני היא אמרה.קמפיין חדש וחייבים להאמין. הלכתי אחריה והבטחתי לה שאעשה את הכל ואשאיר את הציניות ההכרחית לכל אוהד כדורגל ישראלי לשרוד בבית.
שעה קלה לפני שריקת הפתיחה חזרתי מאימון ריצה, התארגנתי עם התרגשות קלה בליבי, ויצאתי לחבר אחר של הארגון, ירון.הציניות נשארה בבית ועברה לממלכתיות מרשימה שבאה לידי ביטוי בליקר האגוזים המשובח הגרמני שלי ששימש להרמת כוסית להצלחת הנבחרת.
את משחקי נבחרת ישראל ראיתי באדיקות שנים רבות. משחק אחר משחק הייתי מתייצב באיצטדיון רמת גן, עד שהאדום של רביבו, החמישיה של הדנים והדמעות של שלמה הביאו אותי לסיום של הרומן הכואב עם נבחרת ישראל.
נחזור לבת של השכן ולסיבה שלמעט הבלחות בודדות אני לא פוקד את איצטדיון רמת גן או אחרים בהם משחק הנבחרת הבוגרת של ישראל. ב"יציע" אנחנו עוסקים רבות בעניינים כספים, בכסף שנכנס לכדורגל הישראלי, וההשלכות שלו. הקמפיינים האחרונים של הנבחרת – גרנט וקשטן הביאו את רמת השיעמום לשיא. היום הרמה הייתה לא רעה בכלל אבל היה חסר משהו. אותו המחסור ששוכן כבר כמה וכמה קמפיינים ואותו יש לבת של השכן. אותו הדבר שבזכותו אתה יכול לקבל אי הצלחות, ולשמוח ולחייך לבן שלך גם אם ביננו הוא לא הכי מוצלח.
מרקס היה מכנה את המצב של הכדורגלן הישראלי כ"תודעה כוזבת". הכדורגלן הישראלי משוכנע שהוא בטופ של הטופ. מצב נפשי, אשר נובע מסיבות שונות. בנבחרת ישראל התוצאה הינה פשוטה. הנבחרת לעיתים מניעה את הכדור יפה, מגיעה להזדמנויות אבל הכל בנדמה לי. נראה שהשחקנים לא נלחמים. לא אוכלים את הדשא. כל בר דעת ואוהד כדורגל היה מסכים שהרי אלו שחקני נבחרת ישראל, ובנבחרת חובה עליהם להלחם עבור על אחד ואחת מתושבי המדינה, בין אם אוהדי כדורגל או לא.
נבחרות ברמה גבוהה מעצם היותן כאלו מגיעות להישגים על בסיס הניסיון, הרמה המקצועית האישית והקבוצתית שלהן. נבחרת ישראל איננה כזו, והיה ראוי שהעניין יופנם כמו שבת של השכן עושה, לאחר שהבינה את תפקידה.
במחצית המשחק מול השוייצרים נפתח באיצטדיון הכל כך ישראלי בקפריסין המשחק של הנבחרת המקומית (להלן הבת של השכן) מול איטליה. הקפריסאים היו לישראל ממררי חיים סידרתיים, והיום האיטלקיים חוו זאת על בשרם, והתענגו על המרור הקפריסאי. הקפריסאים יודעים מזמן שרמה גבוהה אין להם, בוודאי לא זו שיש לשחקן הישראלי, ועל אחת כמה וכמה לאיטלקי. נבחרת איטליה שלא הרשימה, יודעת שהיא טובה. לא כאילו טובה, אלא טובה עם קבלות. מנקודת מוצא זו איטליה עלתה ליתרון. התגובה הקפריסאית בדמות שיוויון מרשים הגיעה בזכות אותה ההכרה הקפריסאית במי שהיא. הנבחרת הקפריסאית לא הרשימה ברמה הטכנית, אבל היא נלחמה, ועוד איך נלחמה. מלחמה חסרת פשרות על כל כדור, שקיזזה את היתרון הטכני הטוטאלי של האיטלקים. הקפריסאים השתלטו על מרכז השדה, והחטיאו ברבע השעה האחרונה שלוש הזדמנויות של 100% ממטרים ספורים. בדקה ה92 האיטלקים עשו את שלהם וחזרו הביתה עם שלוש הנקודות. אבל הבת של השכן נלחמה, ועוד איך נלחמה. זאת הסיבה שאומנם ההפסד של הקפריסאים מתסכל לכל קפריסאי וחובבי האנדרדוג אבל בהחלט לווה בחמימות בלב על המלחמה חסרת הפשרות, שנשכחה מהלב של מרבית שחקני נבחרת ישראל.