לא היה הרבה ממה להתלהב ב 1985, שנת האפס של המשחק, עד שהמייסדים המציאו מחדש את הפוליטיקה של מחנות האוהדים.
זה כבר 20 שנה מאז נוסדה התאחדות אוהדי הכדורגל (FSA) על ידי קומץ אוהדים בפאב על רצועת החוף האנגלית והחלה לשנות את נוף פוליטיקת אוהדי הכדורגל בבריטניה. עד 1985 היתה קיימת רק הפדרציה הלאומית של מועדוני האוהדים, גוף פדראלי המאגד את מועדוני האוהדים הרשמיים בלבד.
פעילותם התבססה על גיוס כספים למועדון וארגון הסעות. הפדרציה הלאומית או כפי שנקראה " Nat Fed" בוודאי לא היתה קיצונית פוליטית. היעדר ארגון אשר ייצג את האוהדים בצורה אפקטיבית נראה מוזר במיוחד דווקא ב1985 מכל השנים: השריפה בבראדפורד, מוות אוהד בבירמינגהם, המהומה לאחר שמילוול הפסידה בלוטון (Luton) והפניקה המוסרית שליוותה אותה תרמו כולם לתחושה שהכדורגל עומד בפני קריסה. אז התרחש אסון הייזל עם מותם של אוהדי יובנטוס רבים בעוד אוהדי ליברפול משתוללים באצטדיון מתפורר, לא ראוי וללא שיטור מתאים.
כמו להמשיך את השפל בו נמצא הכדורגל פרצה מריבה קטנונית בין הליגה, ה BBC ו ITV(independent British commercial TV) שפירושה העדר שידורים חיים של משחקים, דבר הנראה מעט לא סביר כיום. ה FSA קמה בתגובה לצורך בארגון לאומי דמוקרטי שיפעל למען האוהדים, ייצג אותם כראוי בתקשורת, שבה המילה "אוהד" היתה כמעט שם נרדף לחוליגן וישאף להשפיע על הממשלה והרשויות האחראיות על ליגת הכדורגל.
ה FSA שימשה גם כגוף מרכז למספר האין סופי של פאנזינים – אותם מגזינים של מועדוני אוהדים. פרסומים אלו החלו להסביר לעולם הרחב שאוהדי כדורגל לא היו רק חמומי מוח אלא גם יודעים לבטא את עצמם באופן שנון ויצירתי. ביחד עם ה FSA, הפאנזינים ביטאו את חוסר שביעות הרצון ההולכת וגוברת מן האופן שבו הכדורגל מנוהל באנגליה. הם הפכו לתופעה לאומית בולטת ב 1989, לאחר התוצאות הקשות של אסון הילסבורו. ה FSA , לעיתים לבדו, נאבק למען הקורבנות והתנגד בהצלחה לתוכנית הממשלה ליצור כרטיס זיהוי אישי. באמצעות התנסחות רהוטה ומסע יחסי ציבור
הם יצרו מודעות לקיומם, והבטיחו שהתקשורת לא תוכל להתעלם מדעתם של אוהדי הכדורגל בעת של שינויים מכריעים במשחק הכדורגל. יו"ר ה FSA לשעבר כתב: "הייצוג של אוהדים מול הממשלה, הרשויות האחראיות על הכדורגל וגופים נוספים – למרות שאינה משביעת רצון, תכופה יותר ורצינית יותר מאשר אי פעם".
בזירה הבין-לאומית, הFSA לבדו זיהה את הצורך הספציפי של אוהדים הנוסעים למשחקים בחו"לויסד את "שגרירויות אוהדים" הראשונות בגביע העולם ב1990. מאז, השגרירויות הפכו למרכיב בכל טורניר רציני שבו השתתפה אנגליה. כאות לרצינות שבה עבודה זו נערכת כיום, שגרירויות האוהדים ממומנות בחלקן ע"י הממשלה וכאות לגדילת המרכיב המסחרי של הכדורגל, השגרירויות כיום נתמכות ע"י גופים מסחריים.
אולם, הצלחות אלו, כמו גם מספר ניצחונות קטנים כגון חלוקה טובה יותר של כרטיסים לגמר גביע,
לא יכלו להסתיר חולשות משמעותיות. ה FSA מעולם לא השיג מסה גדולה של חברים – בוודאי לא כמות שתוכל להשתיק את הטענות שהוא אינו מייצג את האוהדים. בחלקו, המצב שיקף את העובדה כי נאמנותם של מרבית האוהדים היתה למועדון שלהם ולא ל"גוף חברות לאומי" של ה FSA. כמו כן, אוהדים, בגדול, לא רוצים להצטרף למסע יחסי ציבור למען פעילות של שעות הפנאי, אלא אם כן
המועדון שלהם עומד בפני משבר מיידי. ה FSA היה חסר כוח לעצור את הכפייה של "יציעי הישיבה" באיצטדיונים בעקבות דו"ח טיילור, לידתה של ליגת העל (הפרמייר ליג), עסקת זכויות השידור עם רשת סקי, הנפקת מועדוני כדורגל בבורסה והגל הראשון מבין רבים של עליות מחירים עצומה. במציאות הזאת, ברב הפעמים, היו אלו מועדוני האוהדים העצמאיים של הקבוצות השונות אשר השיגו ניצחונות מפתח, החל משובה של צ'רלטון לאצטדיון העמק, ועד לקבוצות השונות הסובבות את IMUSA (independent Man.Utd. supporters association) אשר נלחמו בהצלחה כנגד ההשתלטות של BSkyB's (British Sky Broadcasting Group (The על מנצ'סטר יונייטד. ה FSA עשה מאמצים ניכרים להביא את מועדוני האוהדים העצמאיים יחדיו בטענה כי אם כל האוהדים יפעלו ביחד, יהפוך כוחם לעצום, ולא חשוב כמה קשה יהיה להשיג זאת.
במהלך קיומו של ה"כוח המשימה לענייני כדורגל" מ1997 עד 1999, ה FSA מילא תפקיד מוביל בניסיון לשכנע את הממשלה הבריטית בצורך בגוף מפקח עצמאי על ענף ספורט שכיום נשלט כלכלית ואדמיניסטרטיבית ע"י יושבי ראש בעלי ממון, תאגידים מסחריים והמועדונים הגדולים. כישלונה ההיסטורי של ממשלת הלייבור דאז, לאמץ את הצעות ה FSA מהדהדת עד עצם היום הזה.
מכשול עקרוני שהוצב בפני הצעות ה FSA היה שנותרו שני ארגוני אוהדים לאומיים, אשר מייצגים מסורת שונה. בעקבות זאת, דיונים בין שני הארגונים החלו באמצע שנות התשעים ובסופו של דבר הובילו ב2002 ל"נישואים" בין ה Nat Fed הישן וה FSA וליצירה של פדרציית אוהדי הכדורגל (FSF). למרות שה FSA נעלם כישות עצמאית, היה לראשונה באנגליה גוף לאומי אחד בעל הפוטנציאל לשנות באמת את הסטאטוס קוו הקיים.
ה FSF, המקיים "פרלמנט אוהדים" אחת לשנה, מתגאה כיום בהיותו מייצג מעל 130 אלף אוהדים של קבוצות ונבחרות מכל רחבי בריטניה וויילס. באמצעות חברות ישירה בארגון, או בארגונים מסונפים ל FSF.
בחלקו, ה FSF נאלץ לחלוק את אור הזרקורים עם "supporters Direct", ארגון הממומן ע"י הממשלה אשר דוחף לבעלות של אוהדים על מועדוני כדורגל באמצעות קרנות נאמנות משותפות לאוהדים, או חלוקת מניות שווה. אבל, ה FSA במו ידיו תרם ליצירת המצב הזה, אחד מבין דברים חיוביים בודדים שצצו מכוח המשימה לענייני כדורגל. ה FSF מיוצג בוועד המנהל של "supporters Direct" והעובדה שהממשלה מעבירה כסף לארגון אוהדים, היא בעצמה הוכחה לתרומתו של ה FSA. "שני הגופים הם בעלי תפקידים מוגדרים היטב אך משלימים אמרו ב FSF .
ה FSF מתרכז בנושאים הקשורים במשחקי הכדורגל, מחירים, מועדי המשחקים וכו' וsupporters direct מתרכזת בתחום הבעלות ושלטון.
כאשר רבים מבין מועדוני הכדורגל נמצאים בסכנה פיננסית, קרנות אוהדים משקפות את השאיפה המתמשכת של אוהדים להתארגן ברמת מועדון הכדורגל, והחשיבות של נוכחות משבר להוביל לפעולה קולקטיבית. בנוסף, בהרבה מובנים, אוהדים אשר לקחו את המושכות על המועדונים שלהם (לדוגמא לינקולן וסטוקפורט) או נטשו את המקצוענים כדי לייסד מועדונים משל עצמם (ווימבלדון, יונייטד אוף מנצ'סטר) מייצגים דרך חדשה להגשמת מטרת ה FSA/FSF – כלומר השגת יצוג.
אנו כעת בפני צומת דרכים. מצד אחד יש לנו את אברמוביץ', הגלייזרים, ושלטון ומוסד כדורגל שלא מעוניינים או אינם יכולים לשמור על האינטרסים של האוהדים. בכדורגל הבין לאומי והאירופאי, האינטרסים של התאגידים המסחריים ממשיכים לשלוט בכיפה. אוהדים אנגלים רבים יישארו מבלי ששגרירות הFSF תוכל לחלק להם כרטיסים בשל הקצאת הכרטיסים ע"י התאגידים. מאידך, אנו שומעים כעת שנציג אופ"א, אלכס פיליפס מדבר על כך שאופ"א מעדיפה שמועדונים ינוהלו בצורה דמוקרטית , כאשר גרעין השליטה נמצא בידי האוהדים.
לא משנה מה התפקיד ומידת ההשפעה של ה FSF וארגון "Supporters Direct", במשחק הפוליטי בין הכוחות השונים, העובדה שבכלל קיים דיון ציבורי בנוגע למה הוא תפקידם של האוהדים, היא ברובה תודות ליסוד ה FSA לפני שנים רבות. זהו אולי השגם הגדול ביותר: שינוי גדול במודעות הציבור ובכללי הדיון.
מבוסס על מאמר מWSC