בשנים האחרונות, בזכות הרשתות החברתיות, פודקסטים, בלוגים, פוסטים ועוד, נחשף קהל רחב לפסיפס העשיר וההישגי של עולם הספורט היהודי שהיה קיים בעיקר באירופה לפני מלחמת העולם השניה. ב-40 שנות הפריחה של יהדות השרירים בין 1898 ל-1936, היא זכתה להיות משמעותית הן מבחינת הן מבחינת כמות העוסקים בספורט והן מבחינת ההישגים.הזמנים בין יום השואה ליום העצמאות מרגישים כמו הזדמנות לתהות 'מה קרה אחרי'. סקרנה אותי תמיד השאלה מה קרה עם העולם הזה אחרי השואה? האם היו ניסיונות להחזיר אותו? מה היה המקום של האידיאולוגיה שעמדה מאחוריו – יהדות השרירים?
בלימודי התואר השני, נברתי עמוק מאוד בעולם הספורט היהודי הזה מזויות שונות. מסתבר שכן הייתה פעילות בנושא, מאוד מעניינת בקו התפר העדין הזה בין תום המלחמה להקמת המדינה, ומעט לאחריה. בליל של התחדשות יהודית, רצון להשבת כבוד וכמובן פוליטיקה, והרבה ממנה.
בתום המלחמה חלק ניכר מהניצולים חיפשו להגר לארצות הברית ומקומות אחרים כמו ארץ ישראל. אבל היו כאלו שרצו לבנות את חייהם מחדש באירופה. חלק ניכר מאלו ששבו לארצותיהם התרכז במחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. ישנם שני מקרה בוחן מאוד מעניינים בהקשר של הספורט היהודי באירופה לאחר השואה, אותם חקר בעיקר ד"ר ברוך פורמן. מחנות העקורים בגרמניה בין השנים 1945-1952 והניסיון להחזיר את הספורט היהודי בהונגריה בין השנים 1945- 1949.
קצת רקע
לאחר המלחמה בעקבות ועידת יאלטה חולקה גרמניה ל-4 אזורי שליטה – אמריקאי, רוסי, צרפתי ובריטי. מרבית היהודים, כ-110 אלף התרכזו באזור אמריקאי, במה שהפך להיות למרכז היהודי המרכזי באירופה עד ל-1950. החיים במחנות העקורים נוהלו על ידי שלושה ועדים מרכזיים, שהיו פוליטים במהותם ובהרכבם. אלו דאגו לחיי היומיום. החל מכלכלה, סוגיות חברתיות, דרך חיפוש קרובים וניצולים ועד לספורט. מכיוון שחלק ניכר מהיהודים במחנות היו בדרך לארץ ישראל, בין אם מרצון או מסיבות אחרות, עמדה בפני הועדים הסוגיה של שיקומם הפיסי והנפשי של השוהים בהם, בדרך לארץ ישראל. כמו גם, בבניית זהות לאומית חדשה, בדומה לאתוס הציוני המצפה להם בארץ ישראל.
תשתית הספורט המתחדש
בראש מחלקת הבריאות של הועד באזור אמריקאי ה-"געזונטהייטס קאמיסיע" עמד ד"ר פוריס פליסקין. במסגרת זו פעלו שני גופים שנתנו את הטון.
הראשון, "חבר אגודת הספורט שעל יד הוועד המרכזי של שארית הפלטה" או בקיצור "פארבאנד" – הגוף שהתמקד בספורט מאורגן ותחרותי. במרץ 1946 התקיים הכינוס הראשון שלו, תוך שהוא מייצג כ-5,000 ספורטאים. באירוע נבחרה הנהלה בת 7 נציגים, ש-4 מהם נציגי המכבי, כולל היו"ר. מספר שבועות לאחר מכן ב- 18 באפריל 1946, התקיים אירוע השיא של הארגון – טורניר "יום טוב" JOM TOV. הקמתו של ה"פארבאנד" הייתה קו פרשת מים במעבר מספורט חובבני לכזה המאורגן מחוץ למחנות, וכולל אלפי ספורטאים, כפעילים וכצופים.
השני שפעל לצידו היה "המרכז לחינוך גופני". הוא תיפקד כסמכות העליונה לספורט בבית ספר, תחרויות מאורגנות, מבחני "אות הספורט" ותמיכה בציוד וכסף באגודות שפעלו במחנות. שני הגופים עבדו על פי תוכנית משותפת. הערך המוסף של חבר אגודות הספורט (ה"פארבאנד") היה מעבר לגבולות הספורט. הוא הצליח לאחד ליצור סולידריות בקרב יהודים מזרמים שונים, ולראיה מגוון האגודות שפעלו במסגרתו – הפועל, ביתר, אליצור, מכבי, התקווה, הגיבור ועוד.
היה גם ספורט
עיקר הפעילות הספורטיבית הייתה סביב הכדורגל. אפשר היה לראות את זה בעיתון שיצא על ידי "המרכז לחינוך גופני" וה "ה"פארבאנד", כמו גם עיתון ספורט שיצא באזור הבריטי. במאי 1947 החלו התחרויות הרשמיות, תחת שתי ליגות. ליגה צפונית בה שוחקו כ-90 משחקים, וליגה דרומית בה שוחקו כ-130 משחקים בכל התקופה. תחתן התקיימה ליגת משנה המחולקת ל-3 אזורים. ב-1948 גדל המספר של הקבוצות בליגות הבכירות ל-13, כשכל המשחקים נערכים בשיטת בית וחוץ. בעיתון "יידיש ספורט צייטונג" סיקרו את הליגה במדור נרחב בשם "בין שני שערי ליגה", שכלל כתבות לקראת המשחקים, דיווח על החלטות ועדת המשמעות, טבלאות ועוד. סך הכל פעלו בליגה 55 קבוצות, 22 בליגה הבכירה ו-33 בליגת המשנה.
ענף טניס שולחן, היה באחריות "הפועל". בספטמבר 1946 התקיימה אליפות כללית ראשונה במחנה לנצברג בשתתפות גברים ונשים מ-13 אגודות ספורט לצד אליפות בני נוער. ב-1946 חזר ענף האיגרוף לפעילות, ראשית בתחרויות פנימיות במחנות, ואחר כך בסוף 1947 באליפות בין מחנות שנערכה במינכן. בפתיחת האליפות השניה, שנערכה גם היא במינכן, התקיים טקס, אליו כבר הגיעו נציגי הסוכנות היהודית, הג'וינט, והועד המרכזי.
חדירת הפוליטיקה הארץ ישראלית למחנות
הצמיחה הספורטיבית המהירה סייעה בהגשמה היעדים של בניית הערכה עצמית מחודשת לניצולים, לצד הכשרות לבני הנוער לקראת עליה לארץ ישראל. אמנם כל הגופים הפעילים הצהירו שהספורט הוא גשר וכלי לבניית הזהות היהודית החדש ולשמירה על השפיות, אבל ברקע החלה לחלחל הפוליטיקה הארצישראלית למחנות. חלוקת ה"פיפטי פיפיטי", שמשמעותה חלוקת הנציגות הפוליטית במוסדות הספורט השונים לפי מפתח מפלגתי הגיעה.
בפועל התנהל מאבק על ליבם של העקורים. זאת בניגוד לכוונות של הנהגת שארית הפליטה במחנות. אנשי הישוב, שלא חוו את השואה, פעלו במחנות לקדם על מנת לקדם את האידיאולוגיה החברתית בה האמינו. הם פעלו על מנת לגייס אנשים למפלגות האם שלהם. הספורט הושפעה מהפוליטיזציה יותר מתחומים אחרים, בשל העובדה שמלבד הפיצולים הפוליטים, ארגוני הספורט הארצישראלים שלחו אף הם נציגים למחנות. אלו הוסיפו רובד נוסף של פיצול. הדבר הוביל להבדלים בתקצוב לפי מחנות פוליטים. גופי ספורט מארץ ישראל חששו לשלוח ציוד וכסף, כי פחדו שיפלו לידיים של המתחרים שלהם וכדומה.
השיא הגיע בדצמבר 1947. הכינוס השלישי של ה"פארבאנד" במינכן פוצץ. אנשי הפועל רצו לשנות את שם הארגון ל "התאחדות סניפי הספורט של העובדים הפועל בגרמניה". בקשתם נדחתה והם עזבו במחאה את האולם. מספר ימים לאחר מכן, אנשי "המכבי" יסדו גוף משלהם. כך פוצל הארגון לשתי התאחדויות של מכבי והפועל. ב-10 למרץ 48 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים שבו הסכימו כולם שהם מחויבים להכנת הנוער לעלייה ולעצמאות הישוב, כמו גם חלוקה של הספורט במחנות כמו בארצישראל בין התנועות.
תנועת בית"ר
בין התנועות במחנות הייתה גם בית"ר. מספר התומכים של התנועה לא היה גדול. בליגה ייצגה את התנועה קבוצת "נורדיה" ממחנה העקורים ב"אגנפלדן", 110 ק"מ צפונית למינכן. בעונת 1947 הקבוצה שיחקה 22 משחקים, וסיימה במקום ה-11 מתוך 12, כשניצחה 7 משחקים, הפסידה ב-14 וסיימה אחד בתיקו. בעונה לאחר מכן שיחקה בליגת המשנה עד לסיום פעילותה. למעט קבוצת הכדורגל, לא השתתפו חבריה בתחרויות הכלליות האחרות. זאת בשל תפיסת הספורט של ז'בוטינסקי שראה את הספורט כמכשיר לקידום לאומי ולא אישי. צעירי בית"ר השתתפו רק בתחרויות שנועדו לשפר יכולות הנוגעות לכח המגן.
סוף הפעילות במחנות
עיקר הפעילות שחודשה ב-48 הייתה בענפי האיגרוף והכדורגל. מועדוני מכבי זכו במקומות הראשונים בליגות הכדורגל הדרומית והצפונית, ובאפריל נערכה תחרות האיגרוף של המחנות במינכן. החל מהמחצית השניה של 1948, כשהמדינה קמה, חלק ירידיה משמעותית בספורט המאורגן במחנות. בעיקר בשל הפניית משאבים רבים לגיוס ועליה על פני פעולות אחרות. גם אלו שניסו להמשיך לפעול ספורטיבית במחנות, נתקלו במתחים בין הפועל למכבי, שהובילו לקשיים כספים. מספר סניפים המשיכו לפעול, ואף ייצגו את גרמניה במכביה השלישית ב-1950. ביולי 1951 הסתיימה רשמית פעילות המכבי במדינה, והציוד הועבר לישראל.
הניסיון להחזיר עטרה ליושנה - הספורט היהודי ההונגרי
הספורט היהודי בהונגריה היה מהמפורסמים, ונעלם כמעט כולו בשואה, למעט מספר סיפורים כמו אגנס קלטי שתזכה לחיים ארוכים שזכתה ב 9 מדליות אולימפיות בהלסינקי ומלבורן, לפני שעלתה לארץ וחזרה להונגריה לפני מספר שנים.
ב-15 מאי 1926 קמה התארגנות "הפועל" במדינה,כחלק מהתפיסה האידיאולוגית של ספורט הפועלים באירופה. היא כללה מתן חינוך גופני בסיסי להמונים כחלק משיפור התנאים הסוציאלים, ושאיפה לסולידריות בין לאומית. שנה לאחר מכן הצטרפה לפעילות הבינלאומית במזרח אירופה. לאחר המלחמה עלה הרצון לחדש אותה. כך בין השנים 1945-46 הוקמו במדינה סניפים של "הפועל". במסגרתם נערכו כמו בגרמניה תחרויות פנימיות, אך גם מול קבוצות הונגריות.
ב-30 במרץ 1948 התקיימה בבודפשט האסיפה השנתית של סניפי הפועל בהונגריה. בלה באיגור, יו"ר סניפי הפועל במדינה פרסם דו"ח עם התוכניות לעתיד. השלב הראשון של ההתארגנות הסתיים למעשה כבר בתחילת 1948. השלב השני כלל את הרחבת מבחינת הסניפים, הספורטאים והיקף הפעילות. כל זאת תוך שיתוף פעולה מלא עם המדינה ההונגרית. בדו"ח מוצגות שלוש סיבות לפעילות הספורטיבית היהודית במדינה.
ראשונה היא השיקום הפיזי והנפשי של הניצולים. השניה עוסקת באיחוד החברה היהודית על זרמי השונים, חברתית ודתית. הסיבה השלישית היא הכנה פיסית ונפשית לעולם העבודה המשתנה. בני נוער יהודים במדינה עסקו בעבודה פיסית בבתי חרושת וכדומה. תחומים אחרים מאלו בהם עסקו יהודים לפני המלחמה.
קבוצת הפועל צורפה לליגת הכדורגל ההונגרית אחרי שעברה בהצלחה משחקי המבחן, ולצידה פעלו שתי קבוצות עד גיל 18. באיגרוף התקיימה תחרות בין הפועל בודפשט להתאחדות של פועלי הרכבת. בטניס שולחן התקיימה פעילות ראשונה משותפת לכלל סניפי הפועל, תחת הפרס הראשון שכונה "מדינת היהודים". בכדורעף הפועל בודפשט זכה במקום השני באליפות העיר. סך הכל פעלו 14 סניפי הפועל במדינה שהלכו וגדלו. התוכניות לעתיד היו נפלאות. הדוח הציע לשפץ מגרש משולב בבודפשט שניתן ל"הפועל" על ידי המועצה הלאומית לספורט. זאת לצד ארגון קורס מדריכים ומחנות קיץ, ששיאם "יום הפועל" במאי 1948.
אך אלו התנפצו אלו מול הפוליטיקה ההונגרית. עליית הקומוניסטים לשלטון סיימה את הפעילות. הלאמת חלקים גדולים במשק המקומי, חייבה את היהודים לחפש מקורות פרנסה אחרים. הפרדת הדת מהמדינה, ערערה את מעמד הקהילות היהודיות. אלו הפכו את גיוס הכספים של הקהילות לבלתי אפשרי. הלאמת מערכת החינוך, הובילה לסגירת החינוך היהודי. כמו בתחומי חיים אחרים, דרישות וערכי השלטון החדש הובילו יהודים שרצו לעסוק בספורט, לפעול תחת מועדונים הונגרים, תוך איסור הזכרת מוצאם. כך שבפועל עד מרץ 1949, לא נותרה פעילות ציונית במדינה.
זה לא נגמר רק הסוף?
במבחן המעשה התברר שגם לאחר השואה, הנסיבות שבגינן החלה לפעול יהדות השרירים היו רלוונטיות. מטרות הספורט נותרו זהות, גם אם הנסיבות השתנו. עדיין היה צריך לשקם את האנשים גופנית ונפשית, בין אם להמשך חייהם, ובין אם כהכנה לעלייה לארץ ישראל. שארית הפליטה, אותם יהודים שנותרו באירופה ורצו לבנות את חייהם מחדש, ראו את הספורט כחלק בלתי נפרד מהתהליך. הפוליטיזציה שהגיעה מארץ-ישראל הובילה מצד אחד להעברת משאבים לפיתוח הספורט, אבל היא הגיעה בסופו של דבר מתוך כוונה לעודד את הנותרים לעליה לארץ ישראל. דבר שחלק ניכר מהשוהים במחנות רצו בכל מקרה. ספק אם המשאבים שנותרו באירופה, העדר התשתית והשואה עצמה שדלדלה את מספר היהודים, היו מאפשרים ליהדות השרירים לפרוח מחדש. אבל יהדות השרירים היוותה חלק מהותי במתן יציבות והכנה לעתיד של שארית הפליטה, בתקופה מאוד לא יציבה.
נפלא לסיים את הטקסט בציטוט מכתבה בנושא מעיתון הארץ בנושא –
"יום אחד הגיעה לבית הספר שלנו קבוצה של ילדים פולנים כאלה", סיפר פרופסור חיים קאופמן ממכון וינגייט, "צחקנו עליהם. הם היו לבושים בשלייקס ובעניבות, לבנבנים. ארגנו מולם משחק כדורגל, הצברים החזקים מול הפולנים החלושים. הם קרעו לנו את הצורה".
מקורות תמונות
ספורט וחינוך גופני במחנות העקורים ברוך פורמן
החזרה לחיים במחנות העקורים 1945-1956 יד ושם
אתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב. (עיתון ספערט עקפסרעס וספארט זייטונג)
עוד על הנושא