משחק הכדורגל בנתניה היום בהחלט ראוי להגדרה של קתרזיס. מגרש "הקופסא" לא ראה ולא הריח ניצחון של הפועל כפר סבא 17 שנה, מאז אותו משחק גביע. 17 שנה בהן אתה יודע שהדרך חזרה מהמגרש תמיד תהיה מדוכדכת ברמה כזו או אחרת.
בכל זאת המגרש בנתניה, זכה לרגע עוצמתי של עדנה לפני שנתיים. למרות שהפסדנו שוב פעם 1-0, היה זה המגרש והמשחק בו נשארנו בליגה בסיום מסע החלצות הירואי. הרגשות נקשרו למקום, והיום כל צעד בו, החל מהקופות הקלסטרופוביות, דרך השוטרים הממששים ועד ליציע מזכירים לך את המתוק מכל. ההישארות בליגה.
המגרש בנתניה נועד להריסה. העונה הקודמת הייתה אמורה להיות האחרונה בה ישוחקו בו משחקים, אך סיבות שונות הביאו לכך שגם העונה מכבי נתניה מארחת בו את משחקיה, ממתינה לאיצטדיון החדש שנבנה.
יש מעגלים שחייבים להיסגר. 17 שנה ללא ניצחון הם דבר אחד, כמו גם 30 שנה ללא ניצחון. אך כשאתה יודע שיש לך אפשרות מתישהוא לשנות את הרצף, לשבור את המנחוס, אתה מחזיק עוד תקווה. כשהמגרש יהרס ואתה תדע שלא ניצחת, תמיד אבל תמיד ישאר בך גוש קטן קבור עמוק שידע ויבעט ויזעק – לא שברת את הרצף ולא ניצחת, והמגרש איננו ולך אין סיכוי לשנות.
ההצגה שלי החלה בדרכה שלה. עלינו ליציע בידיעה שככל הנראה נספיד שוב. כשמתחילים מנקודת מבט כל כך "מרשימה", אפשר רק לעלות. אבל המציאות, כן, המציאות תמיד מפתיעה. לאחר לא פחות מ-15 דקות נתניה הוליכה ביתרון של שני שערים. לא נרשמה אכזבה יוצאת דופן ביציעים, אלא סוג של השלמה. התבדחנו אם תוצאת המשחק תהיה 4-0 או 4-1, וכן קצת קיווינו שלא נתבזה יותר מדי.
לפתע, כיוון הרוח השתנה. הקבוצה שלנו התחילה לשחק, התפאורה התחלפה ושחקנים ישנים חדשים שיחקו בה. החמצה ועוד אחת ואז שער ראשון. אתה משחרר טיפה ומאמין ואז בעצם נזכר שזה שער הכבוד בדרך ל4-1. המלך שלך משגר פתאום משום מקום בעיטה אדירה שמסתיימת לה בשער שיוויון. עכשיו אתה משוחרר, היציע גועש ורוגש ואתה בטירוף. הפסקת המשחק מגיעה, רגע לנשום ולבקר בשירותים "האסטתים".
אתה מביט בטלפון הנייד ומגלה מספר שיחות שלא נענו. אתה תוהה באילו דקה הן נעשו – בזמן שהיינו בפיגור 0-2 וחברים רצו לנחם? או אולי ב 2-2?
המחצית השניה נפתחה ואיתה חזרו השחקנים הישנים, ההם מפתיחת המשחק ואתה מבולבל. רגע עובר והשחקנים החדשים ישנים מחליפים את אלו שחזרו מההפסקה. אתה מאמין ולא מאמין כדרכו של כל אוהד כדורגל. המוח מנקר ואומר לך שמבחינת הסטטיסטיקה אוהד כדורגל מאוכזב הרבה יותר פעמים מאשר הוא מאושר.
הלב לא רוצה להתלהב, הרי כבר 17 שנה לא ניצחנו שם.
דקה 81, אנחנו מביטים על השער הרחוק והכדור נוחת ברשת של נתניה . 3 – 2 לכפר סבא. הקהל בטירוף, אנשים קופצים אחד על השני בבליל של צעקות ושאגות. ואני? מותש לחלוטין מרים את ידי לאוויר ושותק.
השיחרור הוא כל כך מתוק. אתה לא מחכה לשריקת הסיום. המוח אומר הם עוד ישוו, אבל הקתרזיס, הוא כל כך משחרר, והוא כאן והוא כולו שלך.
שברנו את המנחוס, שברנו את הרצף, ואפילו יש לו פרצוף.