לכל אחד מאיתנו יש רגע מכונן בתחום שבו הוא עוסק, בתחביב בו הוא מבלה את שעות הפנאי. לכל חובב ספורט יש את הרגע אותו הוא זוכר לתמיד. הרגע שאליו הוא שואף לחזור, אותו הניחוח שמדליק אותו ומחזיר אותו לאותה תמונה בלתי נשכחת. ב11.11.92 שלושה ימים לפני יום ההולדת ה15, זה קרה.
שבועיים ימים לפני כן פתחה נבחרת ישראל את הקמפיין המחודש באירופה, עם חמישה שערים ברשת לחובתה ושניים לזכותהשכבש איציק זוהר. היו אלו הימים האחרונים של מאמן אוסטריה – ארנסט אפל, שגסס ונפטר כ3 ימים לאחר מכן (איזה מוות מתוק, לנצח 5-2 וללכת, במקום שאתה הכי טוב, והכי אוהב) . האיצטדיון הגדול בוינה מכונה מאז על שמו. מהמשחק ההוא אינני זוכר רבות, מלבד את קפיצותיו של בלם הנבחרת יהודה עמר, לאחר אחד השערים שספגה הנבחרת. קפיצות תסכול.
…ובכן בארץ נחתה לה נבחרת שבדיה עטורת הכוכבים, בדרך למקום שלישי בגביע העולם – בשער תומאס רוולי, בקישור לימפאר מארסנל ובחוד, איזה חוד. תומאס ברולין הכל בלונדיני חלוץ פראמה, בימיה הגדולים (שיחק גם נגד מכבי חיפה) ומרטין דאהלין השחום.
באותה תקופה בתיכון היה לי חבר – ערן פלדמן. החלטנו ללכת למשחק. זה היה המשחק הראשון שהלכתי אליו של נבחרת ישראל. (וזו הייתה תחילתה של ידידות שארכה 7 שנים תמימות).
המתח היה באוויר, ישראל עדיין למדה על בשרה את מקומה בעולם הכדורגל האירופאי, ואני אזרח צעיר במדינה חדור תחושות לאומיות בדרכי למשחק.
ואז זה הגיע, הרגע הקסום, הלידה והיציאה מהרחם. איצטדיון רמת גן עם כל עליבותו כיום, נראה לי אז והיה לי כמקדש לנבחרת ישראל.
עברנו את בקרת הכרטיסים, הלכנו אל עבר המנהרה. צעדנו אט אט. צעד ועוד צעד. קצה המנהרה החל להתגלות לנו לאיטו. כל צעד הגדיל והרחיב את היריעה ואת התמונה, הקולות הרמים הלכו וגברו, והצבעים הפכו לחיים יותר ויותר, עד לרגע המכונן. השניות הבודדות שעברו מהיציאה מהמנהרה ועד לעמידתי בקצה המנהרה ואל מול כר הדשא והיציע המערבי. הנוף האנושי, של המון אדם היה מרטיט. תחושה עילאית של היותך חלק מדבר גדול, דבר שאיננו מוסבר ואיננו ברור. אבל אתה יודע אני חלק מהדבר הערטילאי הזה.
במשחק עצמו זכור לטובה שער השיווין של טל בנין, בבעיטת יעף מצד ימין לשמאל, והריצה הכל ישראלית שלו לקהל. המשחק הסתיים בניצחון לבחורים החסונים מסקנדינביה 3-1. לימפאר 37, בנין 42 בשער השיוויון המרהיב, שקנה אותי להרבה שנים, דאהלין 58 (אחד מני רבים בבורוסיה מנשגלדבך), ואינגסון סגר את הסיפור בדקה ה 75.
מה הרגע המכונן שלכם?